כנס ״מחאה ומלחמה: מאז ועד היום באירופה, ארה״ב וישראל״

אוניברסיטת תל אביב

בית הספר להיסטוריה

בית הספר למדעי התרבות

ביוזמת מרכז דניאל ס. אברהם ללימודים אזורים ובינלאומיים

מזמינים אותך לכנס

מלחמה ומחאה
מאז ועד היום באירופה ארה"ב וישראל
 

תאריך: יום שני, 26.5.2025 (סמסטר ב')

בכנס זה, אנו מבקשים לבחון את התפתחותן של תנועות מחאה בשלוש זירות שונות לאורך המאה ה-20 והמאה הנוכחית: אירופה, ארצות-הברית וישראל.  העניין שלנו בתנועות מחאה בזמן מלחמה משקף את דאגתנו מהמתרחש כאן ועכשיו, ומבקש לגבש תובנות היסטוריות מועילות לחשיבה ולפעולה.  

באירופה הדברים מתחילים עוד בימי הביניים, ימים בהם הנהיגה הכנסייה את ה-Pax Dei ("שלום האלוהים") שקבע ימי הפוגה בקרבות על מנת לאפשר, בצל הפולחן הכנסייתי, טיפול בפצועים, קבורת מתים, והזדמנות לרגיעה. אראסמוס היה בין ההומניסטים הראשונים במאה ה-16 שפרסם נאום אודות השלום, בתקופה בה המלחמה הייתה טעם הקיום של האצולה, אך בה בעת פגעה קשות באינטרסים של הציבור במרחב הכפרי והעירוני. במאות הבאות הלכו והתמעטו באירופה הקולות למען השלום אולם הם שבו ביתר שאת בשלהי מלחמת העולם הראשונה. דרישה זו הייתה מזוהה עם האוונגארד הסוציאליסטי, והייתה מושרשות בזיכרון הזוועות של המלחמות הנפוליאוניות באירופה. כשהחלו המשפחות בעורף לקבל את מכתבי החיילים מן החזית, התרבו קולות המחאה עד כדי יצירת תנועה נגד המלחמה בצרפת, בגרמניה ובספרד. 

בארצות הברית, בעקבות זוועות מלחמת ווייטנאם בשנות ה-60, נשאו ילדי ה"בייבי בומרס", אלה שנולדו עם תום מלחמת עולם השנייה וגדלו בצלה, את נס תנועת המחאה. רבים מהם זנחו את הערכים השמרניים של הוריהם ובחרו לאמץ אידיאלים של שלום, אהבה, שוויון וצדק חברתי וחרטו על דגלם את סיסמת ה- Make Love, Not War, "עשו אהבה ולא מלחמה". תנועה זו מזוהה בזיכרון הקולקטיבי  עם "ההיפיז", תרבות שהתפתחה ונודעה בסגנון החיים האלטרנטיבי שלה, בהעדפת קהילתיות על פני תחרותיות, בשימוש בחומרים פסיכדליים, ובמוזיקה פורצת דרך שחרתה על דגלה ערכי חירות, ביטוי עצמי ואהבה חופשית. מעבר לכך, לתנועה הייתה גם השפעה עמוקה על התרבות האמריקאית בכלל – מהפוליטיקה, דרך האמנות ועד דרכי המחאה שהפכו מקובלות בעולם כולו.

בישראל, החלה המחאה לאחר מלחמת ששת-הימים, עם הקובץ "שיח לוחמים", והמחזה של חנוך לוין "את ואני והמלחמה הבאה". אלה ביטאו לראשונה עמדות אנטי מלחמתיות ושאיפה להסדר כלשהו שיסיים את מעגל הדמים. לאחר מלחמת יום כיפור קמה תנועת מחאה בראשות מוטי אשכנזי אולם לא היה בה אלמנט אנטי מלחמתי אלא דרישה לחקירה ולניקוי אורוות בהנהגה בעקבות הכישלון. בזמן מלחמת לבנון הראשונה ובתקופה שאחריה קמו כשלושים תנועות מחאה שונות שנעו בין קריאה רדיקלית לסירוב ("יש גבול") לבין כאלה שרק מתחו ביקורת על עצם היציאה אליה ותבעו נסיגה לגבול ישראל. תנועות אלו והמחאה שבאה בעקבותן לאורך השנים, אם שהצליחו או נכשלו, התארגנו על רקע של דחיית האלימות וסירוב לקבל את המלחמה כמכת גורל תוך כדי התנגדות להחלטות המדינה.  

בכנס זה נבקש להציג מספר תנועות מחאה לאורך ציר הזמן והמקום, ולדון בשורשים התרבותיים והפוליטיים שלהן, בהשפעתן הפנימית, בהקרנתן החיצונית ובהתכתבותן עם תופעות אחרות. אנו שואפים שהבמה שתינתן להיסטוריונים.ות ולאנשי.ות ספרות וסוציולוגיה, תגייס משאבים בינתחומיים, ותאפשר דיון עשיר ופתוח ככל האפשר.